אני חושבת שההחלטה היא אינדיבידואלית וצריך להתייחס בכל מקרה לגופו. כמובן שלא נעים למשפחה לראות את בן משפחתם סובל אך לכל אחד יש את השיקולים שלו ואת הדעות ההלכתיות שהוא פועל לפיהן.

לדעתי זאת דילמה מסובכת- כי מצד אחד צריכים להתחשב בחולה וברצונותיו שרוצה לסיים את חייו בשלווה וברוגע ולא בייסוריים. וכן למשפחה קשה לרוב לראות בן משפחה שלהם סובל. אבל יש בדבר זה גם דעה הילכתית ולכן זה מקשה מאוד על ההחלטה בצורה ניטרלית – מכיוון שלפי ההלכה לרוב אסור לסיים את החיים מרצון. אך כן מותר לא לקבל טיפול גם אם הוא מציל חיים ולכן זה יכול להיות פתרון (למרות שלא תמיד מספק כי גם אם לא נותנים טיפול מציל חיים עלול לקחת זמן עד שהבן אדם מסיים את החיים.)

נראה לי שיש לחלק בין שני מצבים: אם המצב של החולה שללא תרופות ותוספות של חומרים הוא יכול לחיות בכוחות עצמו, אז זה ממש הריגה לגרום לו לסיים את חייו, אפילו אם כרגע הוא סובל מאד.

אך אם מצד עצמו אין ביכולותיו לחיות, במצב כזה מאד הגיוני שאין לנו להאריך את חייו כאשר סובל בהם. הקב”ה נתן את החיים כמו שהם ואין לנו להתערב ולהמשיך בכוח. זה לא כמו טיפול רפואי לאדם שהוא בריא עקרוני ובאים לסלק את המחלה, אלא זהו ניסיון המשכת חיים, שבזה מאד מובן שאין חובה לגרום לו סבל.

אני בעד מתן טיפול כי יש ערך לחיים כל היות האדם חיים מבחינה דתית. למרות שאני לא דנה אף אחד שמעדיף מוות פאסיבית על פני חיי סבל.

כאשר אדם מאובחן עם מחלה סופנית עליו לקבל ולעכל את הבשורה ובנוסף יגיע שלב בו הוא יחיה בתור סיעודי מוחלט ויחיה בסבל והרגשה רעה בלי יכולת שליטה על עצמם, על התפקוד שלהם ועל החיים שלהם וכנראה גם בלי להרגיש שמחה או הנאה מהחיים. כשאדם מודע למציאות שהולכת להיות לו הגיוני מאוד שהוא יוותר על החיים האלו ויעדיף לסיים אותם בהרגשה טובה שלו ובצורה שהסביבה תזכור אותו בריא ופעיל.