רוזין ניגש במאמרו לדילמה הקשה של רופאים בבואם לטפל בחולים מבוגרים מאוד או סובלים ממחלה סופנית. מצד אחד, יש סבל רב שכל טיפול עלול רק להוסיף עליו, וגם חולים אחרים צעירים יותר שעלולים ליהנות מהמשאבים, וגם- אין איכות לחיים שכאלה, בבית החולים בימים האחרונים.
מן הצד השני מדגיש רוזין את העמדה הפטרנליסטית של רופאים בהחליטם מה היא איכות חיים. הוא מדגיש כי מטופלים רבים יעדיפו כל חיים על פני האלטרנטיבה, ויכולים ליהנות גם ממחוות קטנות ורגעים של חום בחיק המשפחה. הוא מביא מקורות יהודיים ומסביר כי על פיהם ערך החיים וקדושתם עומדים בפני עצמם, בהם כל יום בסוף החיים הוא יקר כמו שנת חיים. הרי עצם היותך חי מהווה את הזכות שלך לחיות מידי האלוהים. הגוף הוא פיקדון שניתן מהאל עבור הנשמה לפרק זמן מסוים ואל לנו להחזיר אותנו לפני הזמן, ובנוסף, ולמרות הסבל שתרופות עלולות לגרום, על כל רופא לראות את הארכת חיי החולה שלו כהצלחה. אפילו אם מדובר במספר ימים.
רוזין כן מדגיש את האפשרות לתת תרופות מקלות להפחתת הסבל של החולה, אפילו אם הן מקצרות במעט את החיים. הוא בעיקר מסביר כי חשוב לשים את המטופל ואת רצונותיו במרכז כל החלטה, ובתוך כך היא יכולה לכלול גם היוועצות עם רבנים. הלחץ שעלול להכביד על המטופל מצד הסביבה המותשת והרצון של המערכת לחסוך במשאבים הוא תמיד משתנה שיש לקחת בחשבון.
מלכה פיוטרקובסקי , אוני' בר-אילן
