לעניות דעתי, צריך לאפשר לאדם שהגיע לגיל הפרישה להמשיך ולעבוד במקום העבודה כל עוד הוא מתפקד באופן מיטבי. העבודה היא מעגל משמעותי שמספק צרכים רבים עבור האדם וברגע שלוקחים לו אותם זה יכול להשפיע עליו באופנים רבים לרעה. גם מבחינת בדידות, ירידה בערך העצמי ועוד. מסופר על יהודי שפנה לרבי מילבאווטיש בשאלה האם לפרוש מהעבודה והרבי ענה שכדאי ועדיף להישאר בעבודה ככל הניתן. הוא עודד אותו להישאר בעבודה ולהמשיך לתרום לחברה.

לדעתי, בגיל הפרישה יש לשנות את החוק ולאפשר לאדם עצמו להחליט האם רוצה לפרוש או להישאר. ובמקרה שרוצה להישאר-
יש לעשות לו הערכה קוגניטיבית ותפקודית ובכך להבין האם הוא מסוגל להמשיך ולתפקד כראוי בעבודתו.

בכך החברה לא תפסיד אנשים שיכולים לתרום ממקצועיותם לאחרים והאדם עצמו ימשיך עם עיסוקיו שמרגיש משמועתי ופרודקטיבי דרכם.

אני בעד להאריך את גיל הפרישה רק בעבודות שהן לא סיזיפיות ומצריכות הרבה מאמצים ואנרגיה פיסית, כי לפעמים מבחינה קוגניטיבית אנשים עדין שמורים לגמרי ויכוחים לעבוד, ואם הם לא יעבדו זה עלול לגרום להם למשבר עקב ריבוד עיסוק מרכזי ומעגל חברתי.

אני בעד לתת לפורש להחליט האם להמשיך בעבודתו עם בדיקות תקופתיות מסוימות בעבודות עם אחריות כבדה על חיי אדם וכך להמשיך את הסיפוק הייצרנות והיעילות לטובת כולם. אך עם זאת להשאיר את גיל הפרישה ולכבד את האדם שבחר באופציה הזו ולתת תנאים סוציאלים ראויים.

אני בעד לבדוק מבחינה תפקודית האם ניתן שהאדם ימשיך לעבוד במקום עבודתו. העבודה היא חלק משמעותי מעיסוקי החיים. אם הבן אדם מראה יכולות תפקודיות מתאימות שמאפשרות לו להמשיך לעבוד במקום עבודתו, ניתן לו להישאר ולעבוד כל הוא יכול ומרגיש מסוגל.