אני מסכימה איתך, אני חושבת שכל אחד יכול להביא את חלקו ע”מ ליצור תמונה שלמה ורחבה. המשפחה תוכל לספק חום ואהבה. והמדינה תתן את המימון לכל הדברים המטופל מזדקק אליהם כגון: מטפל שיטפל בנקיון, אוכל וכו’.

אני חושבת שעל שני הצדדים לדאוג לרווחת הזקן, הן מבחינה מדינית- חקיקת חוקים לטובת האדם הזקן, סיוע כלכלי, והפניית משאבים במטרה להקל על האדם הזקן את ההתנהלות בחיי היום יום מצד שני, אני חושבת שגם על המשפחה מוטלת החובה לדאוג לבן משפחתם הזקן, מבחינה רגשית- לבוא לביקורים, לשמח אותם בטלפונים, וכן מבחינת פנאי- לדאוג שבן המשפחה יהיה עסוק בפעילות האהובה עליו: בריכה, התנדבות, מועדון וכו’.  

אני אכן מסכימה שגישת ההשלמה היא רלוונטית והיעילה ביותר לפתרון הדילמה ושהאחראיות משותפת הן למדינה והן למשפחת האדם הזקן. ואני חושבת שיש משקל רב יותר לתפקידי המשפחה כיוון שאף אם אדם יקבל סיוע כלכלי וכל הנלווה לכך אין תחליף למשפחה המעניקה ונותנת תחושת יציבות, ביטחון ומשמעות. ואוסיף  שבמצבים של אדם גלמוד וחסר קרובים חשוב שהממשלה תהיה מודעת גם לכך ותציע שירותים ויוזמות חברתיות בכדי לענות על מחסור בחברה.